ענייני משפחה: אינטימיות וקונפליקט בלב פסטיבל קאן 2025

פסטיבל קאן השנה ניסה לבנות גשרים בעולם הכאוטי שלנו של מלחמות ואסונות - אבל ברמה המיקרו. בהשראת מסורות ספרותיות גדולות, רבים מהסרטים פנו פנימה, אל קשרי משפחה וסבכים אישיים. המשפחה, על כל מורכבותה, צצה כאחד הנושאים המרכזיים. כמה סרטים חקרו את הדינמיקה הרב-שכבתית, לעתים קרובות הטעונה, בתוך היחידה הקטנה ביותר של החברה - משפחה - שהתבררה כמלאה בסתירות, קרבות וסבל בדיוק כמו העולם כולו. משחק בית הופך, בהקשר זה, לחזרה על ארגון היקום הרחב יותר.

בהתאם לכך, הז'אנרים מגוונים מאוד - מקולנוע קונספטואלי ועד קומדיה, פארסה ועד דרמה חברתית, פנטזיה אפית ועד מסה רומנטית.

 האפיגרף לקטע אינטימי זה יכול בהחלט להיות "ערך סנטימנטלי" של יואכים טרייר, שזכה בגרנד פרי - הפרס השני היוקרתי ביותר של הפסטיבל. המילה "סנטימנטלי" לוכדת את הרוח הכללית של קאן השנה. טרייר, קרוב משפחה רחוק ושמו של לארס פון טרייר, הציג טרגיקומדיה סינפילית שנונה מלאה במוטיבים צ'כוביאניים, איבסניים ומוטיבים בסגנון ברגמן ללא ספק. במרכז: סצנות חדשות מנישואין הכוללות הופעות מצטיינות של סטלן סקארסגארד, רנטה ריינסבה ואל פאנינג. הסיפור מתרחש באחוזה משפחתית באוסלו, בבעלות שבט אחד במשך עשרות שנים.

סאגה רב-דורית דומה מופיעה בתחרות "צליל הנפילה" מאת הבמאית הגרמנייה מאשה שילינסקי, המספר סיפורי משפחה טראומטיים על פני ארבע תקופות מפתח במאה ה-20 - על מלחמותיה וטלטלותיה - כולם מתרחשים בבית ליד נהר האלבה.

בסרטו של טרייר, הגיבור - במאי סרטים מפורסם בעבר - מנסה להתחבר מחדש לשתי בנותיו המנוכרות, שתיהן סובלות מצלקות רגשיות ונוטות להתקפי חרדה. האסטרטגיה שלו: ללהק את בתו הבכורה לתפקיד אמם המנוחה בסרטו החדש, בתקווה שהתפקיד יקרב ביניהן. אבל הבת, שמתקשה במשחק ובחשיפה ציבורית, מוצאת את המשימה מכריעה - מה שמוביל לא לפיוס אלא לניכור נוסף. לתוך מערכת הפכפכה זו ממילא נכנסת דמות אאוטסיידרת: שחקנית אמריקאית, בגילומה של אל פאנינג, שאמורה להדגיש את הבוטות של הוליווד ולהדגיש את הרגישות הפואטית של הקולנוע האירופי. נוכחותה רק מעמיקה את הניתוק המשפחתי.

טרייר מצייר את דיוקנו של אמן מצליח שנכשל כאב - סיפור שרבים אולי יזהו, אך מעטים יכולים לתאר בכישרון רב. למרות שאינו אוטוביוגרפי, הסרט משקף את הרהוריו של טרייר עצמו על אבהות: מאז סרטו האחרון, הוא הפך לאב לשניים. בראיון ל"וניטי פייר", הוא הסביר:

"זה כמעט סיפור על אהבה לא ממומשת בין אב לבת - קשר שלעולם לא מתממש. ובכל זאת הם כל כך דומים. ורק במסגרת האמנות הם יכולים להיפגש שוב."

הבית בסיפור הזה עמוס במתח בלתי פתור - אפילו קירות אולפן שנבנו לאחרונה לא יכולים להכיל אותו. אבל דיאלוגים חדים וסוג של קלילות בלתי נסבלת הופכים את הסרט הנורבגי הזה לאופטימי יותר מרבים מעמיתיו וראוי לחלוטין לשבחים.

ניסיון משפחתי דומה מתרחש ב"המזימה הפיניקית", הסרט האחרון של וס אנדרסון - מאסטרו של עיטורים קולנועיים. הסרט, הכולל צוות שחקנים עמוס כוכבים (בניסיו דל טורו, טום הנקס, בנדיקט קמברבאץ', סקרלט ג'והנסון וביל מאריי), עוקב אחר איל הון רב עוצמה, ז'סה-ז'סה קורדה, שנלכד בגל של ניסיונות התנקשות, ומחליט להעביר את האימפריה שלו לבתו. למרות הגחמות והקטעים המורכבים האופייניים לאנדרסון, דווקא הליבה הסנטימנטלית - הניסיונות המביכים לקשר בין אב לבת - היא שמעניקה לסרט את התהודה שלו.

הבת, מנוכרת מזה שנים וכעת נזירה, מתכוננת לעזוב את העולם החילוני לחלוטין. במקום להשתלט על האימפריה, היא אובססיבית לחשיפת האמת מאחורי מות אמה - וחשודה באביה. המתחים גוברים עם כל סצנה. את הבת מגלמת מיה ת'ריפלטון המחוננת, בתה האמיתית של קייט ווינסלט. על השטיח האדום בקאן, מיה הוקירה למורשת אמה על ידי לבישת שמלת אוסקר דה לה רנטה בצבע אזמרגד, המזכירה את מראה האוסקר האייקוני של ווינסלט מתקופת הטיטאניק משנת 1998, המותאם לאוסקר של ג'יבנשי.

גוון קודר יותר מחלחל ל"אלפא", סרטה החדש של ג'וליה דוקורנאו (זוכת דקל הזהב על "טיטאן"). הסרט מתרחש בשנות ה-1980 ומתאר את מערכת היחסים בין רופא לילדה בת 13 בעייתית בשם אלפא, על רקע מגפה מסתורית שהופכת אנשים לפסלים דמויי שיש בעודם בחיים. הדים למשבר האיידס ולקורונה הם חד משמעיים. טהאר רחים מגלם את אחיו החולה של הרופא, שנדבק משימוש בסמים. כאשר אלפא עושה קעקוע באימפולסיביות, גם היא מנודה. המסר האולטימטיבי של הסרט ברור: רק הקרובים אלינו ביותר יכולים באמת להציע תקווה - ורק בתוך המשפחה יכול להתחיל ריפוי.

תמיכה וחיבור הם גם הנושאים המרכזיים בסרט "אימהות צעירות" מאת ז'אן-פייר ולוק דארדן, שזכה בפרס התסריט הטוב ביותר. הסרט שוזר כמה סיפורים של נערות מתבגרות על סף האימהות, אף אחת מהן לא מוכנה לחלוטין - רגשית, חברתית או אחרת. אחת מקווה למקם את ילדה במשפחה עשירה; אחרת מנסה להבין מדוע אמה נטשה אותה; שלישית מחליטה לגדל את הילד בעצמה. למרות הקשיים שלהם, האחים דארדן מציעים מסר אופטימי: תמיכה מסבתא, עובדת סוציאלית או חברה יכולה לעשות את כל ההבדל. חמלה היא הזרע של כל משפחה עתידית.

גם הבמאית הבריטית לין רמזי חוקרת את האימהות בסרט "למות, אהבתי", תיאור גולמי של דיכאון לאחר לידה. ג'ניפר לורנס מגלמת אישה צעירה שמתמודדת עם קשיים לאחר נישואיה לגבר (רוברט פטינסון) שנותר מנותק באופן ילדותי. המרד שלה - מאני, הרסני - הוא זעקה לחופש במסגרת אילוצי החיים הביתיים. רמזי מציגה זאת כמעשה הכרחי של קביעה עצמית.

אבל משפחה לא תמיד מורכבת מקונפליקט וטראומה. "אהבה שנשארת", סרט איסלנדי עדין מאת הלינור פלמסון, מוצא חום גם לאחר גירושין. הסרט, המתרחש על אי שומם וסחוף רוחות, מראה כיצד זיכרונות משותפים ועונות חולפות יכולים לשמר אהבה זמן רב לאחר שמשפחה התפרקה רשמית.

גישה רדיקלית יותר מופיעה ב"כרונולוגיה של המים", סרטה הראשון כבמאית של קריסטן סטיוארט, ב"מבט מסוים". הסרט, המבוסס על ספר זיכרונותיה של לידיה יוקנביץ', הוא חקירה אינטנסיבית של טראומה מינית שנגרמה על ידי אב סמכותי. אימוג'ן פוטס נותנת הופעה מדהימה כשחיינית כושלת המתמודדת עם התמכרות, מערכות יחסים רעילות, הפלה ובסופו של דבר - גילוי עצמי באמצעות ספרות. סטיוארט יוצרת נרטיב רב עוצמה וגאולה, הטוען כי ריפוי אפשרי עם הכלים והתמיכה הנכונים.

משפחה לא תמיד מוגדרת על ידי דם או רומנטיקה - לפעמים היא נבחרת, בנויה סביב ערכים משותפים וחברות. בסופו של דבר, מדובר בחברות. זה המסר ב"אלינור הגדולה", סרט הביכורים העדין של סקרלט ג'והנסון כבמאית, "מבט מסוים". ג'ון סקוויב זורחת בתור אלינור מורגנשטיין בת ה-94, אשר לאחר מות בת זוגה הוותיקה, מתחילה לאמץ את סיפור חייה של חברתה כשלה. זהו סיפור נוגע ללב על אהבה והישרדות, המושרש בחברות עמוקה - אחד הסיפורים הבודדים בקאן השנה הכוללים ניצולת שואה.

ולבסוף, ריצ'רד לינקלייטר הביא לקאן את אחת המחוות האלגנטיות והחיבה ביותר לקולנוע עצמו: "נובל ואג", סרט על יצירתו של "À bout de souffle", יצירת המופת האגדית של גודאר בכיכובם של בלמונדו וסברג. הסרט, הנושא את שמו המתאים, מוקדש לדמויות האייקוניות של הגל החדש הצרפתי - טריפו, שברול, רומר, ריווט, ומעל הכל, גודאר והצלם שלו ראול קוטאר. בלב הסרט הקליל והשובב הזה עומדת החברות בין האמנים הצעירים הללו. הסרט סופג בשקיקה כל משפט שגודאר אומר על הסט, כל בדיחה של בלמונדו או הערה אירונית של סברג, כל עצה מרוברטו רוסליני, רוברט ברסון או ז'אן-פייר מלוויל, כל החלטה יצירתית שגילה הצוות. הבנה הדדית עמוקה שכזו אפשרית רק במשפחה מאושרת. בצילומים האגדיים ההם, הם יצרו לא רק שפה קולנועית חדשה, אלא משפחה הקשורה בתשוקה, מטרה וחזון לעתיד.

באדיבות: פסטיבל קאן 

טקסט: דניס קטייב